נהג מונית: לאן זה? לאוהלי המחאה? כנס. (קצת זמן) אתה יכול להסביר לי מה זה דה־לגיטימציה? שומעים על זה בכל מקום, מה זה כמו שנאה, רק בין מדינות?
נוסע: אתה ראית איך המפגינים של מחאת הדיור [2011] מחווים עם הידיים כל מני תנועות כשמראיינים אנשים לידם? הצלבות ידיים מול הפנים? גם זו דה־לגיטימציה. בשפה פשוטה, אנחנו לא סופרים אותך כאדם או את כל שאתה מייצג. מה שנקרא חוסר סובלנות לאחר.
נהג מונית: ׳פרה פרה׳. אז אתה אומר שזה לא מילולי?
נוסע: זה גם מילולי. שמעת על הצוות הזה של כל מני ׳פרופסוּרה׳ שאמרו שייעצו למחאה? אז יוסי יונה אמר שאנחנו בדרך להיות רפובליקת בננות. זו דרך יפה לומר שמי ששולט בעם עושה זאת נגד העם. גם זו דה־לגיטימציה, מציירים את כל מקבלי ההחלטות כמו איזה יצור לא אנושי אחד. יש משהו שנקרא מטונימיה, זה כמו הענשה. בדה־לגיטימציה משתמשים בזה הרבה. לא מתייחסים לאנשים, עושים דה־הומניזציה. אין דבר כזה באמת ׳ישראל׳ עשתה, ׳ישראל׳ החליטה. יותר קל להביע דעות כשאין שם בצד האחר.
נהג מונית: מה לגבי דפני ליף שאמרה שהוועדה הזאת שהוקמה היא מטעה את הציבור?
נוסע: אתה מבין, יש ״נסיבות מקלות״. יש הרבה ׳תקשורתיזציה׳, מעין תהליך שהמסרים עוברים כדי לתפוס תהודה. במילים אחרות ׳ספין׳, לתפוס כותרות ולחזק את דימוי המחאה. זאת שפה של ביקורת המותאמת לעולם התקשורת של היום, בדרך אם מבצעים דה־לגיטימציה, לכאורה לא נורא. המסר ברור: זה משקף חוסר רצון לבוא בדברים, לשוחח. במסר יש משמעות הרבה יותר מעשית, ולכן חמורה מהאמירה עצמה. עדי אשכנזי הייתה יכולה לומר: מי זאת הוועדה הזאת בכלל, אבל היא אינה הפרזנטורית של המחאה, זה פחות חמור.
נהג מונית: אז מה? אם אתה משתמש במטונימיה הזאת של ׳ועדה׳ אז אתה כאילו לא פוגע באנשים שמרכיבים אותה? מבחינתי כנהג מונית היא צפצפה תרתי משמע על כל הממסד וזרקה אבן לתוך הבאר שהיא שותה ממנה. מה עם עזיבת הראיון באמצע?
נוסע: זה עוד פן של דה־לגיטימציה. אתה מבין אם עוזבים באמצע, זו אמירה. זה כמו עם תנועות הידיים רק חמור יותר. השלב הגבוה יותר זה פשוט לא להיפגש אם אותו אדם, לסנן מראיינים כי הם ״לא ראויים״, כן כמו במקרה של ועדת טרכטנברג רק שאז הוא או מישהו מהוועדה היה צריך לבקש מהם לבוא, והם היו צריכים לסרב פומבית. עכשיו תלוי למה אתה עוזב באמצע. ניקולא סרקוזי נשאל על חייו האישיים בתכנית ׳60 דקות׳ ועזב.
נהג מונית: ודפני ליף ואי שירותה בצבא...
נוסע: אז זהו, המראיין שנתן קול לשאלות של הצופים הציב את השאלה בהקשר הפוליטי. מי ראוי להנהיג את המחאה. אז הוא שאל, קיבל תשובה ממנה, סרקוזי בכלל לא ענה. התעקש כמו במקרה של המראיינת של סרקוזי ואז דפני ליף עזבה. אז אצלה זה יכול להיות חוסר ניסיון או חוסר בגרות מצד אחד, מצד אחר זה יכול להיות השקפה דיכוטומית, או שאתה איתי או שאתה נגדי. בקיצור אסרטיביות שדורכת על אנשים.
נהג מונית: עכשיו תראה, אני מבין משהו במחאות. קראתי וזיהיתי טכניקות מחאה [כמו שמונה אותן Gene Sharp] לא אלימות במחאה באחרונה: לווית דמה, לבישת סמלים ועוד. אני מבין מכל השיחה הזאת שלמעשה המחאה הלא אלימה הזאת היא די אלימה. תקרא לזה דה־לגיטימציה או משהו אחר. ככה זה כשאתה רוצה להיות קונטרה לממסד, אתה מלכלך את הידיים, כי זו פוליטיקה. תקרא מחזה של סרטר בשם ידיים מזוהמות. אני רואה בכל זה זילות של התקשורת, מהי רק כלי? דרך להביע מחאה וזהו? אנשי התקשורת צריכים לדבר בשיחות נטולות רייטינג מחוץ לדפי העיתון ולהפגין גם אסרטיביות וגם בגרות. לומר מתי מישהו עובר את הגבול וליצור תרבות שיחה יותר נורמאלית. אם אסכם, אז דה־לגיטימציה נמצאת בכל מקום. מספיק שמישהו קורא לך אפס. עכשיו אם אתה בקשר משמעותי איתו זה מעצים את העניין. הגענו. הנסיעה עלי.
לרבים המושג דה־לגיטימציה לא מעורר הרבה. זה בין מדינות, איזו תבנית עיתונאית, איך זה קשור לחיי היום יום שלי? אני רוצה להתמקד במחאת הדיור 2011 כדי להוכיח שדה־לגיטימציה היא רלוונטית לכל אחד מאיתנו. זה מתחיל מקשרים בין אישיים וזה מגיע נכון עד ליחסים בין מדינות או ארגונים.
לדה־לגיטימציה כמו לתקשורת יש מספר דרגות וסוגים שונים. אותה שפה של מחאה באמצעות מחוות גוף של הצלבת ידיים בתכניות אירוח שונות כשמישהו שאתם בשפה פשוטה ׳לא סופרים׳ מדבר היא דה־לגיטימציה. זה מעשה שאינו מקדם שיח ומבטל את האדם הזה או כל שהוא מייצג מבחינתכם. דה־לגיטימציה היא החצנה, אמירה שאתם שולחים לעולם, זה חוסר סובלנות לאחר.
שתי מסיבות עיתונאים לאור המחאה – מה ההבדל? אין דין פרופסור יוסי יונה שמכנה את ישראל ״רפובליקת בננות״ תוך הקמת צוות מייעץ למחאה כדין דפני ליף הקוראת לפרופ׳ טרכטנברג להתפטר מוועדה שהממשלה מינתה ו־״מטעה את הציבור״. האחד מבצע דה־לגיטימציה מילולית לקובעי המדיניות במדינה, האחרת כנראה מנסה את כוחה ב־׳ספין׳ תקשורתי, תפיסת כותרות וחיזוק המחאה. השפה של דפני ליף היא של ביקורת, היא שפה שעברה ״תקשורתיזציה״ היא מותאמת לעולם התקשורת של ימינו אם נאהב או לא.
אותה ליף עזבה את הראיון המצולם בתכנית לילה כלכלי כדי לטפל במשהו כזה או אחר. כך היא הדגימה את דה־הלגיטימציה החמורה יותר, מעשה זה עבר בתקשורת בתור ׳אייטם׳, אבל משמעותו נעלמה מהשיח. השלב הבא הוא פשוט לא להגיע ולהחרים מראיינים מסוימים, כולי תקווה שלא נגיע לשיח האלים הזה. ניקולא סרקוזי נטש ראיון של התכנית ״60 דקות״ כי נשאל שאלה על חייו האישיים. הוא אמר תודה וקטע את הראיון. הוא איש עסוק, גם ליף יש להניח.
בשני המקרים בוצעה דה־לגיטימציה. בשני המקרים המראיינים לחצו, לליף הזכות לעזוב, אבל השאלה שנשאלה בין היתר בשם גולשים של התכנית נגעה להקשר הפוליטי: מיהו מנהיג ראוי למחאה. ליף ענתה עובדתית לשאלה על אי שירותה בצבא. ההמשך היה נראה ספונטני, אבל להתנהגות כזאת יש השלכות. יש כאן אמירה שחלק מהעיתונות לא לגיטימית, לא ראוי להתייחס אליה. הדיכוטומיה היא או שאתה איתי או שאתה נגדי. חוסר ניסיון? חוסר בגרות? לא רלוונטי. עכשיו מהצד האחר, דרוש פחות שיקולי רייטינג, צריך לכוון יותר לכיוון שיחות והבהרות עם מנהיגי המחאה אפילו לא על דפי העיתון. המסר הוא פשוט: גם עיתונאים הם בני אדם ולא איזה מוסד שצריך לתקוף אותו, לשחק בו או לרתום אותו.