ירושלים, ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
בקצרה על האתר
בהמשך לחזון של האנציקלופדיה של הידע היחסי והמוחלט לברנאר ורבר, נהג מונית טומן בחובו רעיון לגרום לקורא לא רק להכיר את הבסיס לחברה האנושית, אלא גם נושאים יותר אקטואלים לנו בשאיפה לחברה הגונה וסובלנית יותר.
נתב״ג   שקילה  


במושב ה־65 של העצרת הכללית של האו״ם ״אישור מחדש של תפקידה המרכזי של האומות המאוחדות בממשל עולמי״, נאם נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, בהתייחסו לאירועים השנה האחרונה ולנושא המרכזי של הבקשה הצפויה של הרשות הפלשתינית לקבלת מעמד של מדינה חברה באו״ם. תמליל הנאום המלא:

ניקולה סרקוזי, העצרת הכללית של האומות המאוחדות, תרגום: מרדכי קטן, 21 בספטמבר 2 12011.

אדוני המזכיר הכללי,

כשאנחנו התכנסנו, כאן ממש בספטמבר אשתקד, מי מאיתנו יכול היה לדמיין שבקושי שנה אחר כך, העולם, שכבר עבר תהפוכות על ידי משבר כלכלי חסר תקדים, הלך באותה נקודה להשתנות?

תוך כמה חודשים האביב הערבי גרם לעליית תקווה גדולה.

יותר מדי זמן עבר מכך שהעמים הערבים תחת דיכוי, יכלו להרים את הראש, ולתבוע להיות סוף־סוף חופשיים. עם ידם העירומה הם התנגדו לאלימות ולברוטאליות.

לכל אלו שטוענים שהעולם הערבי המוסלמי היה באופן טבעי עוין לדמוקרטיה ולזכויות האדם, הערבים הצעירים הביאו את ההצהרה שזה שקרי (démenti) [בצורה] הכי יפה.

ובכן, גבירותיי ורבותי, הקולגות היקרים שלי, לנו אין זכות לאכזב את התקוות של העמים הערבים.

אנחנו אין לנו זכות לשבור את החלום שלהם.

כי אם התקווה של העמים האלו נשברת, זה ייתן סיבה לקיצוניים שלא ויתרו לשלח את האיסלם נגד המערב תוך זריעת אש (attisant) בכל מקום את השנאה והאלימות.

זו קריאה לצדק שהרעידה (ébranler) את כל העולם. והעולם אינו יכול לענות לאותה קריאה לצדק בהנצחה (pérpetuation) של אי צדק. הנס הזה של האביב של העמים הערבים מציב לנו חובה מוראלית, חובה פוליטית לפתור סופית את הקונפליקט של המזרח התיכון.

אנחנו לא יכולים לחכות יותר!

השיטה שהייתה בשימוש עד כה, אני שוקל את מילותיי, נכשלה.

צריך אפוא לשנות שיטה.

צריך להפסיק להאמין שמדינה אחת, תהא היא הכי גדולה [רוצה לומר: ארה״ב], או קבוצה קטנה של מדינות [רוצה לומר: הקוורטט], יכולה לפתור בעיה עם מורכבות שכזו. משאירים יותר מדי שחקנים עיקריים בצד בשביל היכולת להוביל.

אני הייתי רוצה לומר, שאיש לא יכול להאמין שתהליך השלום אינו זקוק לאירופה. שאיש לא יכול לדמיין שתהליך השלום אינו זקוק לכל המדינות הקבועות במועצת הביטחון. שאיש לא יכול לדמיין שאיננו זקוקים למדינות ערב שכבר עשו את הבחירה של השלום. גישה קולקטיבית הפכה להיות חיונית בשביל ליצור ביטחון ונתינת ביטחונות לכל אחד מן הצדדים.

אם כן, [זה] ברור (bien sûr),השלום יעשה על ידי הישראלים והפלשתינים, על ידי אף אחד אחר. ואף אחד לא יכול לתבוע (prétendre) לכפות זאת עליהם. אבל אנו חייבים לעזור להם.

נכיר יחד שתנאים מוקדמים למשא ומתן, הייתה זו גזירה על עצמנו כישלון. התנאים המוקדמים, הם ההיפך מהמשא ומתן. אם רוצים להיכנס למשא ומתן, שהוא הדרך היחידה לשלום, אין צורך בתנאים מוקדמים. נשנה [שנו] את השיטה!

כל האלמנטים של הפיתרון מוכרים: ועידת מדריד של 1991, נאום הנשיא אובמה ב־19 במאי הקודם, מפת הדרכים, היוזמה הערבית לשלום והפרמטרים שהוסכם עליהם באיחוד האירופי. אם כן, [הבה ו] נפסיק להתווכח עד אין קץ על פרמטרים ושהמשא ומתן יתחיל. נאמץ לוח זמנים מדויק ושאפתני.

שישים שנה מבלי שזה מתקדם בסנטימטר. האם זה לא מכריח אותנו לשנות שיטה ולוח זמנים?

  • חודש אחד בשביל לחזור לשיחות.

  • שישה חודשים כדי להסכים על הגבולות ועל הביטחון.

  • שנה אחת כדי להגיע להסכם סופי.

וצרפת מציעה לארח החל מהסתיו הקרוב כנס של תורמים במטרה שהפלשתינים יוכלו לסיים את הבנייה של ארצם העתידית. צרפת רוצה לומר לכם שאין לחפש את פיתרון מיידי מושלם. בגלל שפתרונות מושלמים – אין כאלו.

נבחר בדרך הפשרה שאיננה ויתור שאיננה הכחשה (reniement), אלא שתאפשר להתקדם שלב אחר שלב.

הנה אם כן, שישים שנים שהפלשתינים מחכים למדינתם [חיוך]. האם לא הגיע הרגע? [מקווץ שפתיים ומרים שפה תחתונה] ... לתת להם מן התקווה. הנה שישים שנה שישראל סובלת מאי יכולת לחיות בשלום. הנה שישים שנה שהשאלה של דו הקיום בשלום לשני עמים פלשתיני וישראלי נשארת כואבת בחדות (lancinant).

איננו יכולים להמתין מלבחור בדרך השלום.

בואו נעמוד במקום הפלשתינים, האין זה לגיטימי?... שהם ידרשו [בצדק] (reclament) את מדינתם. ברור (bien sûr) שכן. ומי לא רואה שהקמת (création) המדינה הפלשתינית, דמוקרטית, בת קיימא (viable), שקטה/אוהבת שלום (pacifique) [היא] תהיה עבור ישראל הערובה הטובה ביותר לביטחונה?

בואו נעמוד במקום הישראלים, האם אין זה לגיטימי?... שאחרי שישים שנות מלחמה ופיגועים [מבט תקיף לקהל] הם דורשים ערבונות לשלום הזה שכה הרבה זמן חיכו לו. ברור (bien sûr) שכן. ואני אומר זאת בהתחייבות (par force) בפני כל העולם: אם מישהו כזה או אחר יאיים על קיום ישראל... צרפת תהיה מיד וכל כולה (totalement) לצד ישראל. האיומים ביחס למדינה חברה באומות המאוחדות הם לחלוטין לא מקובלים [רוצה לומר: איראן ועוד] ולא יהיו מקובלים.

אם כן, אנחנו כאן היום בפני בחירה מאוד [בהדגשה] קשה. כל אחד יודע היטב ונפסיק עם הצביעות [חיוך ארוך] או הדיפלומטיה ליום אחד. כל אחד יודע היטב שהכרה מלאה וכוללת של סטאטוס של חברה באומות המאוחדות לא יכולה להיות מושגת באופן מיידי. הסיבה הראשונית: היא חוסר האמון בין השחקנים העיקריים. אבל בואו נאמר את האמת [מחייך שוב ומביט בקהל] מי יכול שיהיה לו ספק שווטו במועצת הביטחון לא יעורר (engendra) סיבוב של אלימות במזרח התיכון [חיוך]. מי יכול שיהיה לו ספק בכך?

יש צורך לא לפסול שלב ביניים. ולמה לא לראות ברוחנו בשביל פלשתין את הסטאטוס של מדינה משקיפה באומות המאוחדות. זה יהיה צעד חשוב, אנחנו נצא אחרי שישים שנה מהקיפאון (immobilisement). קיפאון ״המציע את המיטה״ [משחק לידי] לקיצוניים. אנחנו ניתן מחדש תקווה לפלשתינים תוך ציון ההתקדמות לסטאטוס הסופי.

ובשביל להראות (marquer) את ההתחייבות הנחושה בעד שלום במשא ומתן. המנהיגים הפלשתינים חייבים במקרה הזה של ההליכה בדרך הזאת לאשרר את זכות הקיום והביטחון של ישראל. הם חייבים להתחייב שלא להשתמש בסטאטוס החדש הזה בשביל לרדוף [למען] פעולות שאינן תואמות עם המשך המשא ומתן [רוצה לומר: בית הדין בהאג, הצבעות על גינוי של ישראל].

הקולגות היקרים שלי, אין לנו אף לו אלטרנטיבה אחת אחרת [רטוריקה דיכוטומית]. קיפאון ומבוי סתום (blocage) או פיתרון ביניים שיאפשר לתת תקווה לפלשתינים... עם סטאטוס של מדינה משקיפה. במקביל אותה שליטה עצמית/איפוק (retenue) חייבת להיות מבוצעת (observe) בישראל. שחייבת להימנע ממחוות [המביעות] דעה קדומה לסטאטוס הסופי.

היעד האולטימטיבי הוא ההכרה ההדדית של שתי מדינות לאום לשני עמים הבנויות על בסיס של קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים וביחס זהה (équivalent).

אבל שהעצרת הכללית הזאת שיש לה כח תחליט להתקדם, תחליט לצאת ממלכודת המוות של השיתוק, תחליט לקבוע (renvoye) את הפגישות שהוחסרו, ולקבוע אותן לא ל־״יום המחר״ [sans lendemain זמן קצר מיום, ללא דיחוי], נשנה שיטה. שנו [נשנה] את הלך הרוח.

שכל אחד יתאמץ להבין את המניעים של האחר, את הסבל של האחר, את החרדות של האחר.

שכל אחד יפתח את העיניים ויהיה מוכן לויתורים.

ולסיום אני רוצה לומר לכם, עם ידידות עמוקה וכנה לעם הפלשתיני. אני רוצה לומר לפלשתינים, חישבו על האם הישראלית... שבוכה, חברי המשפחה שלה נהרגו בפיגועים. הם חשים את אותו הכאב כמו האם הפלשתינית שמודיעים לה על המוות הברוטאלי של אחד מהם.

ואני רוצה להגיד עם ידידות עמוקה וכנה לעם הישראלי: הקשיבו את שצעקו הצעירים של האביב הערבי: הם צעקו ״יחי החופש״ (vive la liberté). הם לא צעקו: ״בוז לישראל״ (à bas l'Israël). אתם לא יכולים להישאר ללא תזוזה בעוד שרוח החופש והדמוקרטיה נושבת באזורכם.

אני אומר זאת עם ידידות עמוקה וכנה עבור שני העמים האלו שסבלו כה רבות: הרגע הגיע לבנות את השלום עבור הילדים של פלשתין ועבור הילדים של ישראל. אבל זה יהיה יותר מדי לשאת (accablant) שהעצרת הכללית של האומות המאוחדות לא תהנה מההזדמנות של ההתעוררות של העמים הערבים בשירות הדמוקרטיה כדי להסדיר בעיה שגורמת לצרה לשני העמים שבכל האופנים נגזר עליהם לחיות אלו לצד אלו. אם אנחנו לוקחים [בוחרים] פיתרון של פשרה, אנחנו מחזירים את האמון ואנחנו מחזירים את התקווה.

אני רוצה לומר עם חומרה לנציגים של כל האומות: יש לנו אחריות היסטורית לשאת. זו האסיפה הכללית של האומות המאוחדות שמנהלת (porte) את המפגש הזה עם ההיסטוריה.

נסכו ביטחון בישראל ותנו תקווה לעם הפלשתיני. הפתרון על השולחן. להעדיף את הפתרון של הפשרה על זה של המבוי הסתום [blocage במשמעות של תקוע], כי מבוי סתום יספק אולי את הכול כאן, אבל הוא ייצור אלימות [בטון של ודאות ופסקנות], מרירות, אופוזיציות שיסכנו את ההתעוררות של העמים הערבים. ו[אחרי] כל זאת, צרפת אומרת לכם שהטרגדיה חייבת להיפסק מתוך הגיון פשוט, זה שאין היא [הטרגדיה] אלא נמשכה יותר מדי.

אני מודה לכם.


1 « Palestine : Nicolas Sarkozy s’exprime devant les Nations Unies », LCP - Assemblée nationale. 26m, le 21 septembre 2011 < http://www.lcp.fr/emissions/evenements/vod >

2 « Le brillant discours de Nicolas Sarkozy devant l’ONU », JSS. le 21 septembre 2011 < http://jssnews.com/2011/09/21/le-brillant-discours-de-nicolas-sarkozy-devant-lonu/ >

כ״ג באלול ה׳תשע״א
עשרים ושניים בספטמבר 2011